אליזבטה זיידנר

התערוכה מורכבת מסדרת רישומים וציורים בפורמטים שונים, התלויים על הקירות ללא מסגור או הגנה אחרת. השפה האמנותית של זיידנר נשענת על המסורת הציורית מערבית ומורכבת מקו וכתם, ההופכים להרמוניות צבעוניות, למקצב ולמשחק טונלי. הנושא שהיא בוחרת להעמיק בו, הוא 'גן' או אפילו 'חיפוש אחרי גן עדן', בו מתקיימים תנאים אידאלים של שלווה, רוגע ושלמות. 'גן עדן' הוא ארכיטיפ, מושג תיאולוגי, אשר במהותו אדם וחווה חיו בהרמוניה ובשלווה. הקרבה שלהם לאלוהים, אפשרה להם לחוש ולראות אותו. למעשה מדובר באפיזודה קצרה יחסית, כי בפועל מאז לאורך כל ההיסטוריה האנושית, 'גן עדן' קיים ללא בני אדם והמין האנושי מאז הגירוש מגן עדן לא חזר לשם. 
מה שנשאר בעיקר הוא הרצון לחזור לשם כמעין ארכיטיפ קולקטיבי, הנמצא בתת מודע שלנו. בתנך-- 'גן עדן' הוא מקום של התחלת החיים. לעומת זאת בברית החדשה 'גן עדן' הוא סופיות החיים, התחנה האחרונה (ירושלים השמימית - הסוף האסכטולוגי). דרך השערים הנשמות נכנסות 'לגן עדן' אחרי שהגוף הפיזי מסיים את התפקדו. 
על פי תורת הארכיטיפים של יונג ותורת הפונקציות הסמליות של קסירר, מובנת התרבות כמכלול של ארכיטיפים הקובע את טבע האדם והאנושות בכלל. לכן, מה שנשאר באדם לאחר הנפילה (גרוש מגן עדן) הוא הקריאה של ארכיטיפים, לחזור למצב גן עדן. אלו הם ארכיטיפים "גן עדן", "חיפוש אחרי גן עדן" וארכיטיפ של "תרבות". טיפוח הטבע החומרי והרוחני, הוא טבעו הרוחני של האדם – אלו הם התקנות של ארכיטיפים של "תרבות" בגן העדן. השאיפה שקיימת אצל כולנו בתת מודע היא לחזור לשלמות ליופי ולחוסר דאגה.
זיידנר יוצרת בציורה את הרעיון של 'גן' בתור מרחב, בו האדם נכנס לתהליך יצירת אינטראקציה עם הטבע ומממש את רעיונותיו לגבי 'גן העדן', כמקום מושלם. 'גן' זאת מטפורה לחיים, בסדרת הציורים היא מממשת את רעיונה: כמהה בחיפוש אחר "בית" או "גן עדן פנימי", היכן ואיך האדם נועד לחיות. זאת למעשה אוטופיה, סוג של בריחה מהמציאות המפחידה, המורכבת והמאיימת במלחמות, מחלות ושאר פגעי העולם. זיידנר מדברת על צימאון פנימי להרמוניה ואחדות עם העולם. השליטה של האדם המערבי על העולם החי והצומח והעליונות שלו לא מאפשרת להגיע לאיזון בריא . כנגד זה ביצירותיה של זיידנר אנשים מופיעים רק כרמז, כמריחה - עוד מרכיב באינסוף של 'הגן'. כמו 'גן' - העולם הדמיוני ביצירותיה, מלא בכוח, מעניק חיים, קיים בו רצון אינסופי לפריחה והתחדשות.  
בשביל זיידנר הציור נשאר הדרך העיקרית לאינטראקציה עם העולם. היא מבינה את המרחב שסביבה דרך תהליך הרישום. קודם מתקיימת חוויית ההפנמה של העולם, לאחר מכן האמנית עושה טרנספורמציה ומעבירה את החוויה באופן מילולי, פיזי ואמוציונלי. לבסוף נוצרת רפלקציה ההופכת ליצירה מלאה בפנטזיות, הרהורים וקשרים תרבותיים. זיידנר כותבת: " ציור עבורי הוא בעיקר חוויה חושית כמו מין, מוזיקה או ריקוד. מה שאני אוהבת לעושות במיוחד זאת עבודה עם טושים אקריליים, זה הכי קרוב לריקוד, כאשר המציאות שמסביב היא המוזיקה אליה אני רוקדת."
המילה 'ציור' בשפה הרוסית הגיע מהשורש "חי" (מדובר על יכולת הציור לשדר אנרגיה חייה) - נוכחות החיים בציור הוא הדבר החשוב ביותר עבור זיידנר. לפעמים העבודה נראית לא גמורה או עשויה בכמה תנועות בלבד, אבל יש לה דופק וחיוניות. לפעמים נוצר ציור יותר משוכלל, רב שכבתי, מחושב אבל מת. בכל ציוריה של זיידנר לא ניתן לראות קורלציה, בין משך הציור לחיות שלו. עדיין בכל עבודותיה יש את האנדרסטייטמנט ואת הרמיזה ונשאר המון מקום לדמיון. 
ההשראה ליצירות של זיידנר מגיעה מתוך נופים הרי ירושלים, אזור מבשרת ציון, בסמוך למקום מגוריה. את אותה השראה היא מקבלת תוך כדי טיולים עם ילדיה, המביאים לא מעט גילויים אודות פנינות חמד ונוף קסום ביישובים העולים לירושלים. בחלק משכונת מבשרת ישנם נופים הכוללים עצים וותיקים, אשר צמחו ללא גבולות וללא גדרות. מה שמביא לחיבור מרתק היוצר הרמוניה בין הגנים המלכותיים לבין הטבע הפראי. 
בין מציאות לפנטזיה, בין פיגורטיבי להפשטה, נמצא הגן של אליזבטה זיידנר. הממצא הזה של אור וצל, שלווה רועדת מלאה בלחות, ענפים שזורים זה בזה - ישות האינסופית של ההוויה -ממנו הכול בא ולאן הכול חוזר.
 

ריטה כץ  

 דצמבר 2021