​

פסי גירש אמנית צלמת, ילידת גרמניה, עלתה לארץ בשנת 1968  חייה ועובדת בתל אביב. בתערוכה  Diminuendo  מוצגים צילומים מהשנים 2016-2017.  פסי עוסקת בצילום מבוים. היא מציבה את האובייקטים בחלל ואחר כך מצלמת את הקומפוזיציה בטכניקה של צילום דיגיטלי. גירש לא משתמשת בתוכנות עריכה שמשפרים את הצילום וגם לא עושה קומבינציות בעזרת Photoshop. פסי מגיעה ממסורת של צילום אנלוגי ובעבר הדפיסה את עבודותיה בשחור לבן.  

המוטיב המרכזי בתערוכה הזאת הוא חלל, חדר, כנסיה וגם חלל אחר כפוטנציאל לשמש תיבת תהודה ליצירת צילום: העצמות, מצולמות בווריאציות שונות, המבצעות  את הרקוויאם של עצמן. המבט הוא בגובה בן אדם והקומפוזיציות סימטריות, כך שהצופה מוזמן לעמוד מול עבודה, כמו שהצלמת מסתכלת דרך עדשת המצלמה.

בצילום הגדול רואים חלל של כנסיה הרוסה, שנמצאת בירושלים במחנה שנלר. כנסיה הוקמה בסביבות 1860 לילדים יתומים נוצרים. בזמנו המנדט הבריטי השתלט על המקום  ובהמשך  צהל.

 האור טבעי נכנס פנימה מהפתחים שהיו חלונות משני הצדדים, הרצפה מלאה בפסולת, לכלוך של יונים ועל המעקה של גלריה ממוקם סל של משחק כדורסל (מעיד על כך שהמקום שימש כאולם ספורט, תופעה מאוד אופיינית לרוסיה הסובייטית כאשר כנסיות שימשו למטרות שונות כדי להוריד את קדושת המקום). הטלית היהודית מרחפת באוויר כמו ציפור, הפורסת כנפיים, כאילו נזרקה מהגלריה והפכה לסמל של רוח אלוהי המרחף באוויר. המקום עזוב, מוזנח וכבר מזמן לא משמש מקום לתפילה ושיח עם אלוהים. השילוב של כנסיה, אולם כדורסל וטלית יהודית ממחיש את השינויים ואת זמניות העולם.

 המוות הוא עוד מוטיב שנימצא בעבודות של פסי גירש. גופות של ציפורים  וגוזלים  קטנים מופיעים כחלק מהקומפוזיציה. בין העלים הירוקים יש חיים ומוות. הפואטיקה של המוות מעלה שאלה - האם גם מוות יכול להיות יפה כמו החיים? העבודות עם הרקע הלבן, מזכירות לי רישומים בצבעי מים, בהם הקומפוזיציות דינמיות המבט הוא מלמעלה והאור החזק מלבין וחודר דרך האלים והגופות, אשר בעקבות כך הופכים להיות שקופים.

עבודה נוספת בה מונח שרידיו של גוזל על קיר לבן ומתקלף, אשר מזכיר קליפות של ביצה ממנו הוא בוקע.  הסדקים על הקיר, נראים כמעין רישום של קווים וכתמים, העשויים להזכיר למתבונן עננים בשמיים ובכך לסמן את מקומה המתבקש של הציפור. 

המלנכוליה, הנובעת מתוך הדימויים, שפסי בוחרת לצלם, מלווה את כל התערוכה יחד עם סאונד של פעמוני הכנסייה וברווזים מגעגעים. סאונד זה הוקלט בעיר מינכן, עיר הולדתה של פסי .

חללים של דירה ישנה עם רצפת בלטות, המאפיינת את ישראל של שנות ה-60 יחד עם חלל של כנסיה משמשים כאלגוריה לשילוב של תרבויות הגורמות לבניית שפה ייחודית לגירש.

בעיניו של יוצר, המהגר לישראל מאירופה, הפונקציונליות ודלות החומר, מגלמים את ישראל של שנות ה-60 והם הרקע והמציאות, אשר בתוכם הוא נדרש ליצור. הצניעות מתוך אידאולוגיה או האידאולוגיה יוצאת מתוך צניעות . מה גורם לגירש לחזור שוב ושוב לאותו חלל המזכיר דירה ראשונה של עולה חדש, ריקה ומבקשת שיפוץ, והכנסת רהיטים וחפצים, המסמלים חיים ובהמשך גם את המוות.

בצילום אחר הצופים רואים מחברות פתוחות על הרצפה, חלון קטן פתוח, אשר מכניס משולש של אור והרוח הקלה, המזיזה את הדפים. במרכז שולחן עבודה קטן עליו כיסא כמעין אנדרטה לזכר הכתיבה ביד. על השולחן דף לבן עליו עפרון וציפור מתה. שוב נוסטלגיה, פרידה מהעבר וגעגועים.

Diminuendo – מושג במוזיקה שמסמל השקטה של הצליל. שם שכל כך מתאים לאווירה של התערוכה של גירש. השקט, הנמצא בכל עבודה, כך שאפשר לדמיין את הרשרוש של הדפים ונפילת הטלית.

​

ריטה כץ | דצמבר 2019