גבריאלה וילנץ, אמנית רב תחומית, יוצרת בצילום, בווידאו ובמיצב. היא חוקרת באופן ביקורתי כיצד נבנה ידע ומתמקדת בגילויים סמויים של אידיאולוגיה במבנים חברתיים, דתיים ופוליטיים. היא מנכיחה את המתח בין הבניית המציאות לבין ייצוגה כטבעית וניטרלית דרך שחזורים והתערבויות אבסורדיות. וילנץ משלבת אמצעים תיאטרליים כמו סיפור, אביזרים, דמויות ופעולות כדי לחקור את ההיבטים הפרפורמטיביים של מוסדות ציבוריים ופרטיים. היא מעוניינת להציע נקודות מבט אלטרנטיביות במטרה להרחיב את אפשרויות ההזדהות והאמפתיה. התערוכה "חזרה טכנית" מורכבת מעבודות מחמש השנים האחרונות, אשר נעשו בין ארצות-הברית לישראל.

וילנץ דואגת למצוא נקודות השקה בין חפצים ודימויים שהיא אוספת ומנכסת לבין אלמנטים פיסוליים שהיא מוסיפה להם. הגישה יוצרת שפה מקודדת ומתוחכמת המאפשרת לצופים להשליך את פרשנויותיהם הסובייקטיביות על היצירות, מעוררת תחושה זרה ובמקביל מוכרת. באמצעות הצבתם של חפצים שנאספו לצד אלמנטים חדשים, משטחים מגוונים וטכניקות שונות, היא מפגינה את הכבוד שהיא רוחשת לתולדות האוּמנות, ובאמצעות ניכוס הקומפוזיציות היא יוצרת מזבחות מושגיים המשמרים את מורשת האוּמנים, שנותרים לעיתים קרובות בגדר "יוצרים חסרי־שם". כך היא עושה בסדרת הצילומים, Natura Morta (2021), המרפררת ליצירות טבע דומם אך מקבלת פרשנות חדשה בעידן מגפת הקורונה.  ומודגש עוד יותר בעבודה, שעוות פירות (2022), המעוצב כטבע דומם בסגנון וניטס VANITAS, המדגיש את המתח בין החי והמת דרך הניקור במאכלים המצופים בשעווה.

עבודתה הפיסולית בוחנת את היחסים בין תרבות הפופ העכשווית, למינימליזם ופוסט אינטרנט. סדרת הצילומים, דיוקן לא שלם (2020), מתבסס על חפצים מאמצע המאה ה־20, מן הקולקציה של הסבים שלה ושחזורם כחפצים מתפאורת תיאטרון. החפצים המנוכסים מצולמים ומוצגים בתור יצירות אייקוניות של תרבות מערבית בורגנית, שהילתם קדושה בזיכרונות אישיים וקולקטיביים, החל מבעלי המלאכה שיצרו אותם, האנשים שהחזיקו בהם במשך עשרות שנים, ההקשר הגיאוגרפי וההיסטורי שהשפיע על אופן יצירתם, ועד לאידיאולוגיה התרבותית שעיצבה אותם. האמנית מאתרת את הסימבולי, ועבודתה מממשת את האפשרות להעניק לאותם סמלים משמעות חדשה ומדגישה את תפקיד הזמן והמרחב (במרחב הפוסט-אינטרנט בו הדימוי הוא הדבר היחיד אליו יש לנו גישה) כתנאי מפתח לקיומו של תהליך כזה. אך הכנסתם של האובייקטים האלה לקונטקסט של תיאטרון מטשטש בין מקורי והעתק, בין ערך (רגשי או כפסי) ובין יכולת ״לעבור״ (passing).

 בעבודה כריות (2019) המורכבת מ19 ציפיות בגודל סטנדרטי אך העשויות מבד קנבס צבאי, וילנץ מפגינה הבנה חדשה של המושג ״ניכוס״: המצב שבו המערכת מייחסת לעצמה את החיים של בן אדם, שולטת בו בצורה מוחלטת כך שאפילו השינה היא בפקודה. 

הוידאו לשבי״ה (8:56 דקות, 2018) צולם במתקן אימונים צבאי ללחימה בשטח בנוי הממוקם בצפון ישראל. סביבה מפוברקת לחלוטין אשר נבנתה כדי להדמות לפריסה של עיירה ערבית במדינת אויב. הרצפים הכוריאוגרפיים שוילנץ שותלת שם משקפים את ההשלכות של שירות חובה פעיל בצבא ושירות מילואים חובה. הסרטון מטשטש את הגבול בין האמיתי למזויף,  ציבורי ופרטי, אזרחי וצבאי, אינדיבידואלי וקולקטיבי, במצב מייסר זה של "היווצרות".

במגנט (2022) מסמרים (עבודת יד) קשורים בצד אחד בחוט ומוחזקים תלויים באוויר ע״י השדה המגנטי של מגנט גדול. העבודה היא מטפורה, ביטוי מוחשי לכוחות שונים הפועלים עלינו ולמתח בו אנו שרויים בין מה שקושר ומקבע אותנו (היסטוריה, אידאולוגיה, מקום, חברה) לבין השאיפות או המצב אלינו אנו

כמהים ונמשכים.

העבודה שטח אפור (2017) מורכבת מדגם אדריכלי של בסיס מודיעין של צה״ל האחראי על איסוף מודיעין סיגנט (אותות) ועבודת סאונד. הצופה תופס את עמדת הכוח, מתנשא מעל הבסיס המיניאטורי בחדר חשוך, תוך שהוא מצותת למה שמכונה 'מידע מסווג‘, אך כזה הנחשף במהרה כאסופה של שיחות אקראיות: שיחות אישיות שוילנץ ניהלה בעברית, הקשורות לפרויקט בדרכים שונות, שהוקלטו, תורגמו לערבית ולאחר מכן הוקלטו מחדש עם שחקנים ערבים. העבודה מפקפקת בתקפות המעקב אחר אוכלוסייה שלמה ומטשטשת את הקווים בינם לביני, האישי והציבורי. 

בקופסת האור כשאתה מאבד מישהו יקר לך אתה מאבד תרבות פרטית שלמה (2018) (שם העבודה המצטט את דויד גרוסמן) חלקיק בודד של אבק שרפה שוילנץ חילצה מקליע והגדילה במעבדה אלקטרו-מגנטית, הופך לכוכב לכת שלם שמאיר ונכבה בלחיצת כפתור.

בתערוכת היחידה שלה בגלריית 'הגבול' לאמנות עכשווית, קיבוץ חניתה, שוזרת וילנץ שלוש מדיות: וידאו, צילום ופיסול. מחד התערוכה מרפררת לתולדות האמנות והאומנות הישראליות, המשקף את האופי הניסויי של אותם עשורים בכל הרמות החברתיות. מאידך וילנץ, מפנה גם זרקור לדמות הפרדוקסלית של "האומן המושגי,“ השולט במלאכתו מבלי שישתעבד לטכניקה אחת, ומשיג זאת באמצעות פרקטיקות מושגיות שאינן מתכחשות לנראות, איכות טקטילית של המשטחים, וכוחו החושני של הפיסול בחלל. האמנית מערערת על הדיכוטומיה הזאת דרך תחושה ייחודית של משחקיות, המעניקה לעבודתה מקום מיוחד הן בהקשר הישראלי והן בשיח הבינלאומי של האמנות העכשווית. 

ריטה כץ

פברואר 2022