קרולין אייל בורשטיין

 2018 קרולין אייל בורשטיין בוגרת קרמיקה וזכוכית – בצלאל 

אוֹמָנוּת ואוּמָנוּת, וּתנוּ עה ו ה ת ח דשוּת, מבחינתי, אחד הסמלים של קיבוץ חניתה, ואולי הדבר הכי יפה שנמצא בו, הוא רצפת הפסיפס הביזנטית שנמצאה בחצר המוזיאון ומוצגת בו לראווה. ריצפה זו היא הדבר הכי יפה שראיתי והיא צרובה במוחי ובליבי, עוד כילדה, כהתגלמות היופי והאינטליגנציה. תמיד הערצתי יופי חכם ומחושב, וככה ראיתי את הריצפה המופלאה עוד כילדה. אל המוזיאון חזרתי בתקופות שונות בחיי, ואפילו חקרתי את הריצפה בתחילת לימודיי בבצלאל. והריצפה הזו בראשי כל הזמן. פניתי לעסוק בפרוייקט הגמר שלי, והתחלתי להכין טסטים לגלזורות, ואז זה היכה בי. הצורה של הריצפה והצורה של הטסטים שהכנתי, הכל התחבר, וכמובן, הצבעוניות. החלטתי שהריצפה של הפרוייקט שלי תיראה כמו ריצפת הפסיפס במוזיאון חניתה, שהריצפה של הפרוייקט שלי תהיה השורשים שלי. בעזרת המנחה שלי צמצמנו את הפרוייקט לכדי הריצפה עצמה. הבנתי, יש המון כוח בצמצום, שמעביר מסר חזק יותר ומדוייק יותר, ועם זאת מאפשר לראות ולהרגיש הרבה מעבר. עד כמה? עד כדי שנכתב שיר על עבודתי, וכמה מרגש היה לקבל מדודי, את השיר שמחבר את הכל; "פסיפס בחניתה - ההקשר פשוט / מאז ימים קדומים נאספו חלוקי האבנים, / מגדות הנחלים מסעות ארוכים ... / כמו החניתאים ציבור שהוא קיבוץ גלויות / ולכל פיסה תווים וגוונים משלה, / הדבקת הציבור איש איש במקומו / מעשה אומן היא, / רק עין בוחנת, / מגלה מי דבוק כהלכה ומי נוטה קימעה קימעה ... / פסיפס אינו דוהה כי הגוון טבוע בו מיום היותו... / רק האדם דוהה ומשתנה מעצם קיומו... / כשאת את הפסיפס אורגת - / נרקמת תמונה מזווית אחרת, / והיא - לדורות נשמרת..." היי ברוכה ומבורכת, אמנון בורשטיין. וזכיתי, שיתקיים בי ושבו בנים לגבולם, והפסיפס שאינו דוהה, יוקם כאן בגלריה החדשה של חניתה, גלריה גבול, בניצוחה המופלא של ריטה כץ, זכיתי שאוכל להציג בתערוכה את אחד מפסיפסי חניתה, בחלקי החומר שבניתי אני, בירושלים ובטבעון ובחניתה. חשוב היה לי לשלב, תבונת כפים, תבונת לב, תבונת תובנות, ואופיטימיות, לשלב אוֹמָנוּת ואוּמָנוּת, וּתנוּעָה ו ה ת ח דשוּת, התנועה, שיש בה התגבשות והתפרקות, חזרה לעבר ופנייה אל העתיד, דינאמיות, ופנייה אל הקהל ליצור גם הוא יש מאין מן החלקים שכאן, פנייה לילדים לשאול ולהמציא סיפור ומבנה, ולבנות את ציוריהם הם. ושוב תודה לגלריה גבול, שנמצאת בתוך מבנה שחובק עבר חניתאי עמוס ומרתק, יחד עם הווה מרנין ועתיד שעדיין לא ברור, מבנה זה שזכה לשמש כמפעל מתכת חניתה, וכסטודיו של טוּש א טוּ של במבי שרה לידיה ועוד ועוד, ושל כדני תא שבה התחלתי את ניסיונותי הראשונים בקרמיקה בעידודן של ניצה ושל שרי. אני סבורה שזה פסיפס חניתאי של זיכרונות, מקומות, אנשים, ואנשים שלכל אחד מהם יש את הפסיפס שלו. והרשו לי לסיים במילותיו המופלאות של נתן אלתרמן, "יֶלֶד, / אֱחֹז אֶת ה מ כ שיר חָזָק אֲבָל חלָש"...

תודה,

אייל