גלריה גבול לאמנות עכשווית
קיבוץ חניתה
מיכל בלייר וענבל לימור-פפר
Offering מנחת סולת
Optimistic Pink
ורוד אופטימי
זיוי אדירם, נעם ונקרט, יעל בן שלום, ענבל לימור פפר, איציק מור, ליאב מזרחי, יעל סרלין ויניב קוריס, נטע-לי פלדסמן, אהרון קריצר וטליה רז
מיכל בלייר וענבל לימור-פפר
מצוות מה שאינו ניראה, מה שאינו נשמע, מה שאינו נחשב
כתבה וערכה מורסאן
השלדים ששתיהן הניחו כאן בחלל וקראו להם "בית" - האחד עשוי ענפים שאכלה התולעת, והשני מבמבוקים חתוכים באופן שווה - חושפים מערכת מסוימת. זוהי מערכת המחפשת נקודת כאוס פנימית בכדי להגביר נוכחות. זוהי נקודה בתוכנו, שאין לה אפשרות להישמע, אך היא הניעה את יצירת המבנה, ומרגע שנחשף - היא גם תגרום לו להתרסק. לכן נוכחות היוצרות בו, תלויה במצוות הציר המרכזי לדקק את הקירות לכדי שקיפות ולהישמע להוראה חדשה.
בלייר מסתובבת סביב זנבה, סותמת בדבק ונסורת כתושה פקעות זחלים נטושות, מניחה ענפים כמו עצמות, אוספת גלעיני פירות וטובלת אותם באותו חומר-סתימה שעל הגולם הריק, מחפשת את מה שיכתיב לה מגבלות מרחביות כדי שתוכל לפתור את תנועת הזנב הכאוטי במערבולת. לימור-פפר מחפשת אחר שימור האנרגיה של אותה המערבולת, רוצה להפוך את הטעות לתיקון יפה. היא צדה אחר משפט מתמטי מהודק, שיאפשר להצית מערבולות כשחוקי השימור נפרמו כמו משפט-נתר בו חוק שימור גאומטרי נובע מהסימטריה במבנה של המערכת. אך איפה הבשר שמחזיק את כל זה?
שתיהן מסתובבות סביב נקודת הכאוס הפנימית שלהן, מנסות לתפוס אותה כדי להתעלות מעליה, כמו בתוך מערבולת, ולהיכנס אל הבית. אך לבית אין קירות, הוא לא משמש
כמחסה, הוא מערבולת שאינה יכולה להיראות. השלדים הריקים שהניחו, הם רק גולגולת ופתחיה, עצמות בלי עור. המעטפת סביב נסדקה ונשברה. הן לא עוסקות בייצוג הדבר אלא
במה שייעשה בתוכו. יצירותיהן של בלייר ולימור-פפר אינן קמעות או מגן. בעבודתן הן בודקות את נקודת הכאוס הראשונית שנחשפה במערכת שנוצרה, ומבקשות להגביר את מהירותן על ידי איבוד שטח
הגוף - וזוהי מנחתן.
משהו נחשף כאשר מתבוננים בעצמנו מול נקודות כאוס ראשוניות. מתבוננים במבנה מערכת המחזיק את נקודות האשמה לצד התיקון, חותר לקיטוב האנושי של חיים-מוות-תשוקה וקופא במקומו נוכח הכאוס. ראו את מלאכת החפצים סביב השלדים כתוצאת המתח שבין הפרא והנימוסין בפעולה של סתימת חורי הגולם ובחיבור העיקש בין מקלות ישרים ושחורים שנפלו מהעץ לקערות הבוץ. שפת הדברים היא ריקה, הכאוס הוא גם נקודת הדממה. אנו עומדים נבוכים מול פראיות החור שבתוכנו והטבע משיב בחיים. הכול נמס לתוך עצמו כמו הזדווגות שתי מערבולות לאחת, פעולה הקורית כאשר אחת חזקה מהשנייה. בחזרה הביתה, אנו מאבדים כמותן את שטח הגוף, מדקקים ומחברים את הקירות השונים של המחסה לכדי נקודה אחת. הצטרפנו לכאוס ופירקנו את המתח. הגברנו מהירות כשהתקרבנו למרכז.
מורסאן | עוד-שמש
יולי, 2022