עודד ידעיה | ענף של גיבורים

אוצרת- ריטה כץ

התערוכה "ענף של גיבורים", עוסקת בגבורה וגבריות, התערוכה שהוצגה בגלריה בוגרשוב בת"א  ובמוזיאון ישראל, נולדה בעקבות חזרת המשפחה ב-88', לחניתה. "הסיפור שלי עם הקיבוץ נותר לא סגור, וגם רציתי חופש עשייה אמנותית, שלושה ימים עבודה והשאר אמנות. חזרתי לבננות. עובדים עם מצ'טות, צריך לסחוב שתילים של 60-50 ק"ג על הגב, להקים מערכות כבלים". בשנות ה 80 התפתח בישראל מבט ביקורתי בצילום, צילום פוסט ציוני. זרם צילום מושגי (פוליטי). עודד ידעיה שייך לקבוצת הצלמים שפעלו בשנות ה80 ותרמו רבות להתפתחותו של המבט הביקורתי באמנות הישראלית. עבודותיו של עודד ידעיה מתאפיינות בטקסטים הנכתבים בכתב יד או בהדפסה על גבי צילומים. בעבודותיו כיום עוסק ידעיה בשאלת תפקידו הפוליטי של הצילום. בתערוכתו האחרונה "אפשר ופשוט: צילום קורא" שהוצגה בגלריית מנשר, הציג צילומים מהפגנות נגד גדר ההפרדה ועליהם טקסטים פרי עטו. "הגדר וכל מה שהיא מסמלת. זאת הסיבה העיקרית לרוב הרעות בישראל כיום".(עודד ידעיה) שילוב הטקסט והצילום יוצר סינתזה המהווה יצירה שלמה, כאשר הטקסט הוא לא אילוסטרציה של הצילום, אלא הוא מעין שכבה מעל הצילום, כך שהצילום הופך להיות רקע לטקסט והטקסט הוא רקע לצילום. בצילומי הנוף של ידעיה הטקסט ממלא באופן אובססיבי את כל החלל של הצילום וחוסם את האור הלבן, "הטהור", של ישראל. הצופה שמתבונן בצילום אינו יכול לקרוא את הטקסט, שהופך להיות טקסטורה מחוספסת של הצילום. פעולה זו מתרחשת גם באופן הפוך, כאשר מתעמקים בטקסט לא מצליחים לראות את הצילום מה שמקשה על הצופה/קורא לבצע שתי פעולות שונות מול היצירה.  הכתמיות, כהה או בהירה, משתנה מצילום לצילום, כך שלפעמים האותיות נבלעות בכתם הכהה, או להפך המילים בולטות כשיש ניגודיות חזקה יותר בין הרקע לטקסט.  הצילום האנלוגי הוא תוצאה של מבט חיצוני, מרוחק, על המציאות. הצלם מתבונן דרך עינית המצלמה ומשקף התרחשות קיימת גם בלעדיו. בעוד הטקסט הוא מבט פנימי, רגשי, אשר מביא לידי ביטוי מחשבות ושיח פנימי של האמן עם עצמו, ובכך הטקסט מעביר מידע, מספר סיפור או כמו בטקסטים של ידעיה, מייצר חוויה רגשית לקורא. היצירות של ידעיה הם רב שכבתיות גם ברמה האסתטית וגם ברמת התוכן. סיפורו האישי בא לידי ביטוי בסדרה המוצגת. הקרבה שלו למקום והתרחקותו מהאידאליים הציוניים, חוזרת ומתבטאת גם בין השורות. כך למשל בצילום, המתאר חיבוק בין שני נערים צעירים על רקע נוף פסטורלי עם קו אופק נמוך, כשללובן השמיים נשאר מקום רב בתמונה והדמויות חצי ערומות, ממוקמות באמצע, מעין סמל לאחדות ואפילו לרמיזות מיניות. הצילום, מכוסה כולו בסיפור, המתאר מחשבות, התלבטויות ברמה האישית ושאלות נוקבות כמו- האם החזרה לקיבוץ הייתה נכונה, והאם הרעיון הציוני, חלוצי המגולם בקיבוץ, חי וקיים. בהמשך מתוארת סצנה אלימה בין חברי משק במהלך עבודתם בקטיף, אשר מרמזת על חוסר סבלנות של האחד כלפי השני והתפרקות מנטאלית של הקבוצה (הקיבוץ). בעבודה נוספת- "אבא", מצולמת בובת דיגום הממוקמת במרכז כשחקן על במה, לבושה במדי חייל. הבובה עצמה הייתה חלק מהתצוגה במוזאון חניתה, בתור אובייקט שהציג עבר היסטורי  בהקשר להקמת חניתה, "הגיבור שנפל". על הקירות תלויים צילומים וכלי עבודה מונחים אקראית על הרצפה.  אבא של עודד היה מהמייסדים של קיבוץ חניתה ושל מוזיאון המורשת שבקיבוץ. אוסף גדול של צילומים היסטוריים מבוימים על הקמת הקיבוץ מהשנים הראשונות נמצא בתצוגה קבועה במוזיאון ומלווה את התבגרותו של ידעיה. האסתטיקה בשימוש בשחור לבן מטושטש היא זאת שמאחדת את סדרת "ענף של גיבורים" ומזכירה את החלוצים הצעירים והנופים של קום המדינה. הסיפור על הצילום "אבא" מתאר געגועי אישה גם געגועים וזיכרונות של גבר לאבא שלו. הסינתזה בין הטקסט לדימוי מאפיינים את יצירותיו של ידעיה. אנו רואים כיצד סיפורי החיים הופכים ליצירה המבקשת להכיל בתוכה ריבוי היבטים:

ביוגרפיים, ספרותיים, דמיוניים, פילוסופיים, ואקדמיים. ידעיה הופך לשחקן ראשי נעדר-נוכח

ריטה כץ