יואל ברקן
פירצוף

​

יואל ברקן – אמן, צייר בסגנון מופשט, יוצר במנעד רחב של סוגי מדיה: צבעי שמן, אקריליק, צבעים תעשייתיים, צבעי זכוכית, לפעמים משתמש בחומרים נוספים, מדביק, מורח, משפריץ שופך על הבד.

יואל ברקן החל לצייר ב-2003.

"פירצוף" באה מהמילה פרצוף. ברקן המציא מילה זאת כדי לתאר את האופן הפעולה שהוא עושה בציוריו - "אני מפרצף את הבד", כלשונו.  

האופן שהציורים מוצגים על הקירות: הפורמטים הגדולים וביניהם דיוקנאות (פרצופים / מסכות), מביא לכך שהקרבה בין הציורים הופכת את הציורים המופשטים למעין סביבה אנרגטית לדמויות ודימויים סוריאליסטיים המופיעים בהם. במקביל, הצופה מוצא את עצמו מנסה לאתר ולגלות פרצופים או צלליות של דמויות בתוך ההפשטה השטוחה של הציורים הגדולים.

"הפירצוף" מציג את האדם ואת ייצוגו בעולם אל מול הכאוטיות של החיים. ציורים אלו הופכים להיות תוצר של מקריות. ברקן משתמש בגרוטסקה ובמנייריזם בעבודות שלו כדי להדגיש את השונות. הגיבור שלו הוא ליצן עצוב כמו צ'רלי צ'פלין שכואב וזועק לעזרה, אך בתמורה מקבל צחוקים.

 

בתערוכה "פירצוף" מוצגות עבודות חדשות שנוצרו ב-2017 וב-2018 ולצדן עבודות מתקופה מוקדמת יותר, כך שההצבה מאפשרת ליצור אמירה המסכמת את התהליך ואת הגיבוש של שפת האמנות הייחודית, שברקן המציא לעצמו ואת עולם התוכן של יצירותיו, המציג דמות קטנה במרחב המתפרק.

 

ד"ר נורית צדרבוים כתבה על יצירותיו של ברקן: "מקורות ההשראה של ברקן זאת אמנות פוסט מודרנית, סוריאליזם מופשט. ברקן מתמקד בצורות עצמן ולא ביחסים שביניהן, ובכך גורם להרגשה על-מציאותית. המציאות משמשת לו גירוי במראות, בתופעות ובחומרים, אליהם הוא מצרף את עולם החוויה האישי שלו וביחד מביאה לפרשנות חומרית-צבעונית-צורנית, אשר מתחדשת בכל יצירה ובו זמנית שומרת על רצף וקשר".  

רחל סוכמן כתבה עליו כי "בציוריו של ברקן ניכרת אמת פנימית, תמימה ואפילו נאיבית, שזורה בכישרון, באינטואיציה ובשליטה בצבע". הוא "קולוריסט פנטסטי", כהגדרתה.

יואל ברקן גדל בבלגיה, היה חובב תיאטרון וגם כתב מחזות בצרפתית בז'אנר תיאטרון האבסורד. הוא הגיע לקיבוץ חניתה ב- 1959, לאחר שהצטרף לגרעין של הציונים הצעירים. ברקן הוא ניצול שואה ועבר ילדות לא פשוטה. שורשיו המשפחתיים נקרעו פעמיים: פעם אחת בהיותו ילד בן שלוש, כאשר נמסר למשפחה אומנת, כדי להסתירו מהנאצים ופעם שנייה בהיותו בן שש, כשנלקח בחזרה מאותה משפחה שכה אהב ונקשר אליה והוחזר למשפחתו הביולוגית. משפחה אותה שכח, לא הכיר ולא זכר את הוריו, שנראו לו כשני אנשים זרים. אירועים אלה הותירו בו פצע פתוח שלא הגליד. בסרט התיעודי, "יואל על הבמה החזותית", שנעשה ב-2009, הוא אומר: "אין לי שורשים". ואף-על-פי-כן – הוא אינו חדל לציירם.  

ריטה כץ    

אוגוסט 2019