דרורה דקלן ושושנה גבעון 

דרורה דקלן ושושנה גבעון 
״חי, צומח, דומם״
 

שוש גבעון ודרורה דקל מציגות בתערוכה הדפסים – טכניקות שהן רכשו בלימודי האמנות במדרשה. שם נוצר הקשר ביניהן בפעם הראשונה. אחרי שנים רבות נפגשו שוב בסדנת ההדפס של גבעון בכפר-רות. שם השכילה גבעון לפתח ולערוך ניסיונות של הדפסה על סוגי ניירות שונים, ואף שכללה את טכניקת ההדפסה על טקסטילים. גבעון מתמחה במגוון סוגי הדפס כמו תחריט, הדפס משי וטכניקות מעורבות שבהן היא גם מציירת על ההדפסים. נוסף על ההדפס רכשה גבעון התמחות מיוחדת בצילום וזו מאפשרת לה לדייק בבחירת הדימויים ליצירה. דרורה דקל היא אמנית רב ־ תחומית. יוצרת בפיסול, צילום, רישום, קולאז', נייר ועוד. בהדפס משתמשת דקל בטכניקת הדפס משי, הדפס לינוליאום, הדפס עץ, תלחיץ ותחריט. בלימודיה עבדה בסדנת ההדפס במדרשה ושימשה בה כאסיסטנטית ולאחר מכן הדפיסה בסדנת התחריט בקיבוץ כברי, שם היא חיה ויוצרת.

עיון בהדפסים של האמניות דקל וגבעון לקראת תערוכתן הזוגית "חי, צומח, דומם" הוביל אותי לבחירת עבודות שנוצרו בתקופות שונות ובטכניקות מגוונות בחרתי דימויים ותכנים שבהם אני מזהה את המכנה המשותף ואת הקשר בין הנרטיבים; עץ הברוש אצל שוש גבעון ועצי הברוש והדקל אצל דרורה דקל משמשים דימוי מרכזי בעבודותיהן ואלמנט סמלי־טיפולי, מעין מטפורה לזיכרון מן העבר. האמניות משתמשות גם באורנמנטיקה. אפשר לראות אצל שתיהן קומפוזיציות שבהן הדימוי המרכזי ממוקם באמצע, מדגיש את הסימטריה ומזכיר את הצליבה באמנות הנוצרית ־ ביזנטית. התערוכה מציגה מצד אחד את המשותף בין האמניות, ומצד שני נותנת לכל אחת את המקום האותנטי שלה ומדגישה את השונות והייחודיות של כל אחת מהן. הידע של דקל וגבעון בתולדות האמנות אפשר להן התייחסות למגוון מקורות עתיקים, לציור הארץ־ישראלי המוקדם ולאמנות ישראלית בת זמננו.

דרורה דקל

דימוי עץ הדקל בעבודותיה של דרורה דקל טעון בחוויית אהבה צעירה. היא הפכה אותו לסמל, ובודקת את השימוש בו מנקודות מבט שונות כמו בציור המצרי ובמשמעותו כעץ החיים. היא משטיחה את דימוי עץ הדקל, יוצרת סכמה, מוסיפה צבעוניות עזה, יוצרת הפשטה, מתבוננת בו כבציור ביזנטי, מפגישה את העץ עם דמות אדם, עם נוף הברושים בבית הקברות. היא מודעת לסמליות החשובה שלו בנצרות, ביהדות ובאסלאם, ומודעת גם לחיבור החזק בין חיים למוות שקיים בעצים אלה. הדקל נחשב לעץ החיים במסורת היהודית, וסימל את השמש במצרים העתיקה. הכנסייה המוקדמת אימצה אותו כסמל לניצחונו של ישו על המוות. דרורה דקל בחרה לאמץ את אותן תרבויות שוויתרו על תיאור ריאליסטי של האדם והטבע, שבחרו לוותר על עומק, פרספקטיבה ומחוות רגשיות, בסדרה יצרה דקל גם הדפסי תלחיץ לבנים עשירים בדגמים אורנמנטים שיוצרים מעין שטיח/ אריג.

דקל הדגישה את הווריאציה, העושר הצורני, הדגם ועוד, כדי ליצור מצבי חיים של איזון ואי ־איזון. בסדרת ההדפסים מ־2011 בנתה דקל צורות יסוד בונות עולם – ריבוע, עיגול, משולש, היא נכסה את האדם הויטרוביאני, ויוצרת עולם שבו הסימטריה ויצירת עולם הרמוניה  ודיסהרמוניה מתגלים בדומה למאבקי החיים.

שוש גבעון

העבודות שנבחרו לתערוכה "חי, צומח, דומם" עוסקות בכמה דימויים משמעותיים. עץ ברוש, חרוזים ודימויי הלב. גבעון מושפעת מהמטען התרבותי שבו הייתה נוכחות לאריגה, לרקמה ולצורפות. העיסוק בדימוי הלב התחיל מרקמה שגבעון יצרה, בחירה בחלקה האחורי של רקמת הלב, שבו נראים החוטים באי ־סדר, נראות שנדמת כהקבלה פיזית ורגשית ללב האנושי והייתה הבסיס ליצירה.

דימוי בולט בעבודותיהן של גבעון ודקל הוא הברוש – דימוי חזק וטעון בתרבויות השונות. עץ הברוש בתרבות המערב הוא סמל מיסטי למוות ולאבל. הערבים קוראים לברוש "עץ החיים", והוא סמל לחיי נצח, לסיבולת, לנעורים ולחסד. בשל סגולותיו וסמליותו הרבה עץ הברוש נערץ בדתות רבות, וכפי שאפשר לראות, כמעט תמיד הסמליות שלו הייתה דו־ משמעית. הברושים של גבעון עומדים כמונומנטים נצחיים בווריאציות מגוונות, מנותקים מהסביבה הטבעית ונטועים בתוך דגמים עשירי טקסטורות כשהם נטמעים/מבליחים מתוכם. הצבעוניות המצומצמת שלהם היא צבעוניות של ניגודים. במספר עבודות צללית של ברושים עברה הפשטה והיא נראית כמגזרות נייר.  בשפה האמנותית של גבעון יש שימוש בטקסטורות ובפאטרנים ייחודיים המבטאים קשר למסורות מן העבר.

שוש גבעון ודרורה דקל

מקבץ העבודות בתערוכה זו ובכלל מושפע מהמטען התרבותי של האמניות, מהמרחב שבו הדקלים והברושים הם גם חלק מן התרבות הישראלית, מן המיתולוגיה המקומית הארץ ־ישראלית. היכן שיש גבול או גדר, נמצא תמיד הצד השני; היכן שיש שביל מסומן, יש תמיד דרך בלתי מסומנת. כאן, בארץ הזו, הגבולות, גדרות העצים, השבילים הלא מסומנים לא פעם נגרעו ממקומם ונוצרו להם חלופות, גם הן זמניות. אין כל ודאות; יש רק מערכי אמונה, כמו באמנות עצמה.

ריטה כץ מאי 2022