ענבל טימור

​

התערוכה עוסקת במרחב הפעולה שבין הפנים והחוץ, בהקשר הרוחני והפיזי ומתפרשת בתוך חלל הגלריה ומחוצה לו באמצעות סאונד מהדהד של עבודת הוידאו 'קריאה', כהקבלה לפנים והחוץ האנושי. הפרויקט, רובו, מהווה מיצב של חפצים שענבל אספה והתערבה בהם על-מנת לתת להם משמעויות חדשות, עטופות בחידתיות ומיסתורין. המוטיב של החור חוזר על עצמו: פתח, שמטופל באופן שונה מעבודה לעבודה. כך, ברישומים, הנקודות השחורות מסמלות עין או חור מסתורי, בקופסה/תיבה "אלמ כאלמ" המילים נחרתו בעץ, כך שניתן אפילו להציץ פנימה לתוך החריץ, ב'שולחן תפילה' החור הוא ניפוץ של פני השטח.

בסדרת המונטאז'ים 'Painted Ladies', איכות פנימית יצרית משתקפת בפנים. רישום בקו שחור מצויר על פניה של טימור, וזהות חדשה נחשפת. הפנים מוטמעות בפורטרטים של נשים שצילם מן ריי במאה הקודמת. הצילום המקורי משתנה ומתוכו היא מחזירה אל הצופה מבט 'אחר'. עבודות אלו מעלות שאלות על הפרזנטציה של היופי הנשי בעניים של אישה או בעניים של גבר.

עוד מוטיב חשוב בעבודות הוא הצבע השחור, שנמצא בצילומים וברישומים, בצללים ובעבודת וידאו בתור חלל נטול זמן המתגלגל בלופ. ענבל מטמיעה משמעויות בצבע השחור, שכבר מכיל בתוכו אסוציאציות של תרבויות מהמזרח ומהערב, מהעבר ומההווה. הוא לוקח אותנו ללא נודע, לחושך, למוות, לרישום הפרהיסטורי עם הפחם על הקיר, אל מרחב סוראליסטי וחושני.

השפה והכתב בולטים מאוד בעבודות כהתכנסות לעניינים רוחניים, פסיכולוגיים, מחשבתיים. ממד של משחקיות בעבודותיה בא לידי ביטוי בצירוף של אותיות הנותנות משמעויות מפתיעות בלי לציית לחוקי הכתיבה הרגילה. השימוש במילה ומשמעותה בעבודות, בתור אובייקט אמנותי, אל מול הקדושה שלה, ותפקידה התרבותי, החזרה בזמן וההתייחסות לכתבים פואטיים, תנכיים ואישיים מהווים את השפה האמנותית של

ענבל טימור. 

הביטוי החזותי של העבודות הוא - מונוכרומטיות ואיפוק. ההצבה מינימליסטית ומפנה מקום לאוויר לנשימה. החפצים עוברים התערבות של מגע יד אדם: החורתת, הדופקת, השורטת, הרושמת, המלטפת, המטשטשת, הכותבת, החושבת וההורסת.

היצירות מבקשות לשאול: מה היא האמת, האם קיימת? מה היא הנשמה המסתורית? האם ניתן לגעת בה, להרגיש אותה? האם ניתן לבנות אובייקט שהוא אור ושהוא חושך? שהוא ריק או שהוא מלא?

​

ריטה כץ, אוצרת,  אוגוסט 2020