​

פתיחה: שבת ה- 16.1.2021 בשעה 12:00

במועד הפתיחה יערך סיור אל מערת הסולם ופרפורמנס ברוח הבוטו של זיוי אדירם ובר פרום

ההשתתפות ללא תשלום, אך נדרשת הרשמה מראש

המופע יכלול ערום חלקי וירידה בסולם בגובה מספר מטרים אל חלל חשוך. יש להגיע בנעליים נוחות להליכה, עם טלפון חכם ואוזניות.

הסיור והמופע ימשכו כשעה ויחלו בשעה 14:00

נעילה: שבת ה-.6.3

 

מציגים: זיוי אדירם, נעם ונקרט, יעל בן שלום, ענבל לימור פפר, איציק מור, ליאב מזרחי, יעל סרלין ויניב קוריס, נטע-לי פלדסמן, אהרון קריצר וטליה רז

בשנת 1940 התגלתה על ידי חברי קיבוץ חניתה מערה תת קרקעית עמוקה. במערה התחבאו בשנת 1946 חלק מחברי החוליה שפוצצה את גשר המסילה, שמם של ארבעה מהם היה יוסף.

יוסף, בנו המועדף של יעקב אבינו, הושלך לבור על ידי אחיו, אחרי שחלם שימלוך עליהם. האחים קינאו בו וזרקו אותו לבור כאלטרנטיבה להרג. יוסף מוצא מן הבור על ידי הישמעאלים וזוכה לחיים חדשים בבית המלוכה המצרי.

המערה בקיבוץ חניתה נקראת מערת סולם, על שם הסולם הארוך בפתחה, באמצעותו ניתן לרדת אל עומק האדמה. מערה זו היוותה נקודת מוצא לאוצרות התערוכה. העבודות המוצגות משקפות נקודות מבט שונות ואישיות על המערה הגיאולוגית, הארכיאולוגית והסימבולית.

המערה מתפקדת בתערוכה כדימוי למיכל שאפשר לשמור בו סוד, לגלות גילוי, להיכנס אליו, ולצאת באופן שונה. למערה יש סף, פתח כניסה ויציאה, והנכנס אליה עובר ממצב אחד למצב אחר. לאורך ההיסטוריה התפתחו אמונות רבות ושונות סביב רעיון המערה. מערות, טבעיות או חצובות שימשו כמקום מסתור וקבורה, כמחסה לבעלי חיים וכבית לאדם בימי קדם, ומסמלות מקום מוגן, בו אפשר להחביא את מה שאיננו רוצים להראות או לראות.

במשל המערה של הפילוסוף היווני אפלטון, קבוצת אנשים כלואה במערה. כשאחד מהם מצליח לצאת ומנסה לשכנע את האחרים לצאת בעקבותיו, הם מסרבים. הם רוצים להישאר שבויים בתפיסת העולם שפיתחו בעת השהיה, תפיסה אשלייתית ושקרית, לפי אפלטון, או לפחות מוגבלת מאוד. המשל נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגלות את אורה של החכמה, ומציג את תהליך ההחכמה כתהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים.

האמנים בתערוכה "נכנסים" אל המערה, חוקרים את המראה שלה ואת המשמעות שלה עבורם, ובודקים את נקודת המבט על סף המערה, שם נפגשים הפנים והחוץ, המודע ותת המודע.

בשנת 2008 מצא צוות ארכיאולוגיות מטעם האוניברסיטה העברית במערת חילזון שבגליל המערבי שלד בן 12,000 שנים, של אשה כבת 45. לפי צורתו של הקבר והמנחות יוצאות הדופן שנמצאו בו, הסיקו שהאשה עסקה כנראה בשאמאניזם, וכי היתה דמות משמעותית  בתרבות הנטופית המקומית. הממצאים שהתגלו במערה ובסביבתה מעידים כי המקום היווה מתחם קבורה ענק ושהתקיימה בו פעילות פולחנית באותה תקופה. האמנית ענבל לימור פפר שאבה השראה מתגלית זו, שמעידה על תרבות מטריארכלית עשירה, ויצרה בכניסה לתערוכה מסדרון המורכב בדים מודפסים וציורים התפורים זה לזה. המעבר, דרכו יכנסו המבקרים לתערוכה, נוצר במלאכת תפירה השייכת מסורתית לנשים, ושזורים בו דימויים נשיים עוצמתיים ושבריריים, איקוניים ואישיים.

גם בעולם היווני־הרומי שימשו פירים אפלים היורדים לעומק האדמה כאתרי פולחן. הפירים נתפסו כפתחים העשויים להוליך אל השאול וממצאים מעידים שנערכו בהם טקסים לאלים השוכנים במעבה האדמה. הציור של טליה רז, בפתח השאול, מתייחס לאמונה זו, ומתאר פתח של מערה ואת הנשמות שנפרדות מגופן הארצי וממתינות בה למעבר לעולם הבא.

מערות היו חלק מהותי מתרבות האלה, תרבות מטריארכלית בתקופה הירמוכית, שהתקיימה לפני כ-10,000 שנה, מכיוון שהן סימלו את הרחם והווגינה. בתרבות זו בחרו שמאנים ושמאניות במערות טבעיות, צרות ורטובות כאתרי פולחן, חניכה וטקסי לידה מחדש. המערה תפקדה כגולם שהזחל מתעטף בו ומתגלגל לפרפר שיוצא ממנו.

איציק מור צילם בפילם שחור לבן פתחי מערות ביוון, פתחים הדומים בצורתם למערות הווגינה.  בתערוכה מציג מור את התשליל. ההיפוך של כיוון האור הופך את פתח המערה למעין מפל אור שנשפך לתוך החשכה. אם מסתכלים על הדימוי כמערה, קשה לדעת האם המבט מופנה מתוך המערה אל החוץ או מחוץ לה פנימה.

הפרפורמרית ורקדנית הבוטו זיוי אדירם זוחלת בעבודת הוידאו Becoming בתוך נקבת אבן צרה, מגששת, מתחככת בקירות המחילה ומגיחה החוצה מתוך קיר אבנים גדול מימדים, עבודה שמדמה לידה. מקורו של המושג Becoming, או התהוות, בתורתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שטען כי דבר אינו קבוע בעולם מלבד ההשתנות.

יעל סרלין ויניב קוריס יצרו עבודת סאונד משותפת, שתבקע מפתחי אוורור וניקוז ברצפה ובקירות הגלריה. את חומרי הגלם לעבודה הקליטה סרלין במספר חללים תת קרקעיים בעיר העתיקה של ירושלים, ביניהם מנהרות הכותל ובמרכזם מערה השוכנת מתחת לכנסיית הקבר. פרט לסאונד הטבעי של החללים, הקליטה סרלין את שירתה של האמנית הפלסטינית קמר בדרן במערה. בדרן היא שלקחה אותה אל המערה, בסיור משותף בו כל אחת הכירה לשניה את החללים התת קרקעיים ששייכים לדתה.

לדבריה של סרלין, נכנסה אל בטן האדמה כדי לשמוע את ירושלים כמו מתוך הרחם. תחת האדמה, בשכבה פנימית עמוקה, נוצר מיזוג של הקולות. שכבות הסאונד מהן בנויה העבודה מהדהדות מספר מקומות גיאגרפיים בו זמנית, ומפגישות בין חלקים שונים של העיר המפוצלת.

הצלם אהרון קריצר מגיע אל המערה מתוך רצון לחבר בין רוחניות, מיסטיקה, מסורת-אבות, מדיטציה ואמנות. בצילומים שיציג בתערוכה הוא מעביר רגעים מהשהות המדיטטיבית שלו בחללי מערות, בהם הוא מחבר בין מואר לאפל, בין גשמי לרוחני ובין דומם ותנועה.

האגדה מספרת על רבי שמעון בר יוחאי, שהסתתר במשך שנים ארוכות במערה עם בנו אלעזר. השניים ברחו מגזר דין מוות שהוציא הקיסר. במערה אכלו חרובים ושתו מי מעיין, שהופיעו שם בדרך נס, ולמדו תורה. כשהגיעה הידיעה שהקיסר מת והגזרה בטלה יצאו ולא יכלו לשאת את מראה האנשים העוסקים בענייני השעה- חורשים, זורעים וכדומה וכל מקום בו הביטו נשרף. אז יצאה בת קול מהשמים ושלחה אותם לשנה נוספת במערה, ממנה יצאו עם יכולת להכיל גם את החלקים הפחות רוחניים של העולם. 

האמנית נעם ונקרט ראתה קווי דמיון בין העמדה של הרשב"י, המתבונן בעולם המעשה מעמדה חיצונית,  לבין העמדה של האמן, שמתבונן על העולם מבחוץ.  העיניים, שהן בדרך כלל איבר פסיבי, קולט, הופכות באגדה על הרשב"י לכלי נשק. בציור שלה דיוקן עצמי כרבי שמעון בר יוחאי יוצרת ונקרט מפגש בין ידיה המציירות לעיניים היורות של הרשב"י.

נטע לי פלדסמן מציגה תבליטים מתוך סדרה הנקראת לוע הר, הלא הוא מערה. הם עשויים שכבות של עיסת נייר, צבע וגבס על גבי משטחי עץ, המדמים שרידים ארכיאולוגיים עתיקים. העבודות נעשו בטכניקה של יצירת שכבות וגריעה שלהן עד לקבלת התוצר הסופי. התהליך דומה לתהליך היווצרותה של מערה על ידי המים שמחלחלים, ממיסים את האבן וגורעים ממנה, אך גם יוצרים נטיפים וזקיפים בתהליך איטי. הדימויים הארכיטיפיים שהתבליטים מתארים נוצרו בהשראת אמנות פרימיטיבית וציורי מערות ומתקשרים עם חלומות, היסטוריה וחיי היומיום.

יעל בן שלום מציגה רישומי פסטל ופחם, שיוצרים מעין קטלוג של מערות, ומתארים את התצורה הגיאולוגית של מערות. בתוך החלל השחור שסביבן המערות הן חלל של היעדר, חלל שנגרע. המערה היא גם חלל פנימי-תודעתי, מזמין ובה בעת מאיים לבלוע. המערה שמציג ליאב מזרחי היא מערה כזו,  מערת נטיפים דמיונית, שהנטיפים והזקיפים שלה סוגרים מלמטה ומלמעלה על השוהה בה, כמו שיניים חדות בלוע של מפלצת. מערה עוטפת אך גם מבעיתה.

 

במהלך התערוכה יתקיימו מספר אירועים:

הרצאה של אסי משולם: המערה כדימוי ארכיטיפי של רחם

ריטואל בשלבים במערת הסולם עם האמניות מורסאן ושירה חֹרש

 

פרטי הדימויים:

ליאב מזרחי

מערת נטיפים

שמן, גרפיט וספריי שמן על בד

 250/160ס''מ

2013

צילום: יובל חי

 

 

יעל בן שלום

מערות

גירי פסטל ופחם על דיקט

40/40 ס"מ

2019

צילום: הילה כרמל

 

נעם ונקרט

דיוקן עצמי כרבי שמעון בר יוחאי

גואש ופנדה על נייר

270/150 ס"מ

2012

צילום: טל ניסים

 

נטע-לי פלדסמן

קופץ על חבל

תבליט בטכניקה מעורבת

122.5/66 ס"מ

2020

צילום: איציק מור

 

 

אהרון קריצר

בתוככי

צילום דיגיטלי, הדפסה על נייר אפסון ארכיבי

32.9 X 48.3 ס"מ.

2020 .