טליה ישראלי
חלומות מבטן האדמה

' חלומות מבטן האדמה '

טליה ישראלי

בתערוכה חלומות מבטן האדמה מציגה טליה ישראלי גוף עבודות העוסק בנוף כמרחב גאולוגי - לא כנוף אדריכלי, לא כמרחב מיושב ולא כתיאור פסטורלי, אלא כחתך קרקע, כתרשים מדעי, כמצע של שכבות, לחצים ותהליכים איטיים. נקודת המוצא של העבודות היא שפתם של גאולוגים: מפות, חתכים טופוגרפיים, דיאגרמות של קרקע - אך אלה מוסטות מן ההקשר המדעי אל שדה ציורי, פיוטי וחומרי.

העבודות בתערוכה נוצרו ברישום על דיקט, בד וקרטון, ובפעולות קיר באמצעות שבלונות וספריי צבע וטוש. הבחירה במצעים ”דלים“ ובאמצעים תעשייתיים אינה מקרית: הציור אינו מונח על פני השטח אלא חודר אליו, נגרע ממנו, נשרט ומותיר עקבות. כמו הקרקע עצמה, גם הדימוי נבנה מתוך שכבה על גבי שכבה - מחיקה, חפירה, הצטברות.

הנופים שמופיעים בעבודות נעים בין מקומות ממשים הלקוחים מספרי ידיעת הארץ ובין מקומות שאינם מתארים מקום מסוים. הדימויים המופשטים (המתייחסים לאדמת הארץ) מציעים: גושי קרקע חתוכים, עמקים מדומים, רכסים שנראים כיחידות ניידות, לעיתים כמו דגימות שנשלפו מן האדמה. שאלת קנה המידה נותרת פתוחה: פרט זעיר עשוי להיראות כמונומנט, ופנורמה שלמה מתכווצת לתרשים כמעט סכמתי. הזום-אין והזום־אאוט הם פעולה ציורית מתמדת.

היעדר הדמות האנושית מדגיש את היות הקרקע כנושאת זיכרון בפני עצמה. זהו נוף שקט, אך טעון; מופשט, אך גופני. האור והשחור פועלים בו ככוחות חומריים - השחור בולע ודחוס, האור חורץ, שורף ומדגיש שכבות. הצבעים הזוהרים, סינטטיים, מעניקים לדימויים איכות חלומית, אך זהו חלום כבד, קרקעי, כזה שעולה מן האדמה ולא מן הדמיון.

כפי שכתב יאיר גרבוז על עבודתה של ישראלי (״נוצר הצוק את אלם החידה״), הציור אינו מבקש פתרון או פענוח, אלא תנועה סבלנית סביב הדימוי. חלומות מבטן האדמה מציעה לצופה להאט, להתבונן בשכבות, ולקרוא את הקרקע לא כטבע תמים - אלא כמרחב חי, פגיע וזוכר.

'גלריית המכבסה'

אוצרות: ריטה כץ